פסק-דין בתיק ע"פ 998/13

השופט י' דנציגר:

לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ת' כתילי) בת"פ 35865-03-12 מיום 23.1.2013. המערערים הורשעו בעקבות הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק. לצד זאת, הורשע המערער 1 בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק. לאור האמור, הושתו על המערערים העונשים הבאים במסגרת גזר דינם: על אבירן פרץ (להלן: המערער 1)הושתו 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, וחיוב בתשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן; על ניקולאי סטשול (להלן: המערער 2) הושתו 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, וחיוב בתשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן.

העובדות על פי כתב האישום המתוקן ביחס למערערים 1 ו-2

1.       ביום 2.7.2010 בשעה 14:30 לערך הגיעו המערערים יחד עם חברם שרון שנדורי (להלן: שרון) ושני אנשים נוספים שזהותם אינה ידועה לדירתו של המתלונן בטבריה במטרה לפגוע בו, משום שחשדו כי הטריד מינית באותו יום את אחותו של המערער 1. עם היכנסם לדירה, בעת ששהו בה המתלונן ושלושת ילדיו הקטינים - א', מ' ו-נ', ניגשו המערערים וחבריהם אל המתלונן והחלו לחנוק אותו ולהלום בו בידיהם תוך כדי צעקות וקללות. במהלך האירוע חנק המערער 1 את המתלונן בעודו עומד מאחוריו, באמצעות זרועותיו, בעוד מערער 2 חובט בפניו של המתלונן. המתלונן זעק לבנו מ' שיזעיק את המשטרה ומשהחל לטלפן מנע אחד מחבריהם של המערערים מ-מ' להתקשר למשטרה. כמו כן דחפו המערערים והאחרים את מ' מספר פעמים במהלך האירוע עת ניסה לעזור לאביו. במקביל דחף המערער 1 את א', בנו בכורו של המתלונן, אשר ניסה לסייע לאביו, ואמר לו "אל תתערב או שתקבל מכות כמו אבא שלך". בהמשך ניסה המתלונן להימלט מן החבורה אל חדר המקלחת בו שהה בנו הצעיר נ', אך המערערים נכנסו אחריו והמשיכו להכותו נמרצות באגרופים ובבעיטות. לבסוף עזבה החבורה את הדירה, מותירה את המתלונן פצוע וחבול. למתלונן נגרמו חתך באורך שני ס"מ מעל לגבה, שטפי דם בפנים ושבר בעצם הלחי. בגין מעשים אלו הואשמו המערערים בעבירות המפורטות לעיל .

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

2.       כאמור, המערערים הודו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה באשר לעונש, והורשעו בבית המשפט המחוזי ביום 2.12.2012.

3.        בית המשפט עמד תחילה על טיעוני הצדדים לעונש. המשיבה הדגישה את חומרתם היתרה של מעשי המערערים וחבריהם, אשר פעלו בחבורה ומתוך תכנון מוקדם כאשר חבלו במתלונן ותקפו את בנו הקטין, בעודם נוטלים את החוק לידיהם במקום לפנות לרשויות האכיפה לבירור תלונת אחות המערער 1. עוד ציינה המשיבה כי המערערים הם שביצעו את מעשי האלימות העיקריים במהלך האירוע וכי יוזם המעשים היה המערער 1. כמו כן פירטה המשיבה את הנזקים הפיסיים והכלכליים שנגרמו למתלונן והנזקים הנפשיים שנגרמו למתלונן ולבניו בעקבות האירוע. לאור האמור טענה המשיבה כי על מתחם הענישה ההולם בעניינם של המערערים לנוע בין שנתיים לבין חמש שנות מאסר לריצוי בפועל. באשר לנסיבותיהם האישיות של המערערים, טענה המשיבה כי אלה נוטות לחומרה, ובשים לב לחוסר שיתוף הפעולה מצידם עם המשטרה ולעברם הפלילי סברה המשיבה כי יש לגזור על המערערים עונש זהה של שלוש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל לצד חיובם בפיצוי משמעותי למתלונן.

4.        מנגד, המערער 1 ציין את הודאתו בכתב האישום והביע חרטה על מעשיו. בתוך כך טען כי המעשים בוצעו מתוך דחף רגעי וללא תכנון מוקדם. דחף אשר נבע מן החשד כי המתלונן הטריד מינית את אחותו הקטינה של המערער 1 והניע את האחרון לפעול כפי שפעל לאור העובדה כי אחיו הצעיר נפל בעבר קורבן לתקיפה מינית, לטענתו. עוד טען המערער 1 כי הוא וחבריו לא ידעו כי ילדיו של המתלונן יימצאו בדירה בשעת התקיפה וכי תוצאות התקיפה לא היו מן החמורות. לצד זאת, טען המערער 1 כי יש להתחשב במצבו המשפחתי ובמצבו הנפשי הקשים, בגילו הצעיר ובזמן שחלף ממועד ביצוע המעשים. על כן סבר המערער 1 כי ניתן להסתפק בעניינו בעונש מאסר קצר, אשר ירוצה בעבודות שירות.

5.        המערער 2 הצטרף לטיעוני המערער 1, ובנוסף להם טען כי יש לתת ביטוי לעובדה כי רק שניים מחמשת התוקפים הואשמו במעשה התקיפה ולכך שהמערערים אינם אחראים לזמן הרב שחלף ממועד ביצוע המעשים, ואשר במהלכו לא הסתבך בעבירות נוספות. עוד טען המערער 2 כי הנזק שנטען כי נגרם לילדי המתלונן לא הוכח. כמו כן טען המערער 2 כי יש להתחשב בגילו הצעיר ובאחריותו לפרנסת ביתו והביע צער על התקרית ועל חלקו בה.

6.        תחילה סקר בית המשפט המחוזי את מדיניות הענישה הנוהגת העולה מפסיקתו של בית משפט זה במקרים דומים, ובהמשך גזר את עונשם של המערערים לאחר איזון בין השיקולים הצריכים לעניין. בית המשפט שקל לקולא את נסיבותיהם האישיות של המערערים, ובכלל זאת את גילם הצעיר ואת נטילת האחריות והבעת החרטה מצידם, את החיסכון במשאבים שיפוטיים לו תרמה הודאת המערערים במיוחס להם במסגרת הסדר הטיעון וכן את העובדה שהמערערים לא עשו שימוש בנשק במהלך התקיפה. מנגד, שקל בית המשפט לחומרה את חומרת עבירות האלימות בהן הורשעו המערערים והנסיבות הקשות בהן בוצעו. בתוך כך עמד בית המשפט על התכנון שקדם למעשי המערערים, על כך שהמערערים פגעו במתלונן והשפילו אותו בתוך ביתו ולמול ילדיו הקטינים, ואף תקפו שניים מילדיו, ועל הנזקים הנפשיים, הפיסיים והכלכליים אותם גרמו המערערים למתלונן ולמשפחתו.

7.        נוכח הנסיבות המתוארות קבע בית המשפט כי יש להשית על המערערים עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, וכי יש לייחס חומרה יתרה לחלקו של המערער 1, אשר יזם את תקיפת המתלונן. לאור האמור, קבע בית המשפט, בשים לב כי המערער 1 הורשע גם בעבירת איומים, כי מתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין נע בין 18 ל-36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בעניינו של המערער 1, ובין 10 ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל בעניינו של המערער 2. בהתחשב בהרשעותיהם הקודמות של המערערים בעבירות אלימות ובנסיבותיהם האישיות עליהן עמד גזר בית המשפט על המערערים את העונשים המפורטים ברישא.

תמצית נימוקי המערער בע"פ 941/13

8.        המערער 1 - באמצעות בא כוחו, עו"ד שלמה אלכביר - טוען כי העונש אשר הושת עליו חורג במידה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת. שכן, לטענתו, מפסיקתו של בית משפט זה במקרים דומים, אליה הפנה המערער 1 [ראו: ע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל (5.11.2012) (להלן: עניין דעאס); ע"פ 10676/07 אביטאן נ' מדינת ישראל (18.9.2008) (להלן: עניין אביטאן);ע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' ברזינסקי (22.3.2010) (להלן: עניין ברזינסקי); ע"פ 3120/04 מדינת ישראל נ' חזיזה (13.9.2004) (להלן: עניין חזיזה)], עולה כי טווח הענישה בגין ביצוע העבירות בהן הורשעו המערערים בנסיבות דומות נע בין שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל. עוד טוען המערער 1 כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי למעשי המערערים קדם תכנון, בין היתר, בשים לב לכך שבמהלך התקיפה לא נעשה שימוש בנשק חם או קר ולזמן הקצר שחלף בין תלונתה של אחותו לפניו לבין תקיפת המתלונן על ידי החבורה. לצד זאת, מלין המערער 1 על קביעת בית המשפט כי למתלונן ולילדיו נגרמו פגיעות קשות. כמו כן טוען המערער 1 כי בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לנסיבות מקלות הרלבנטיות לעניינו: העובדה כי רק שניים מבין חמשת השותפים למעשים הועמדו לדין; החסכון במשאבים שיפוטיים בעקבות הודאת המערערים במיוחס להם; הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע המעשים ונבע, לטענתו, ממחדל חקירה מצד המשטרה; החרטה אותה הביע; גילו הצעיר ונסיבותיו המשפחתיות הקשות, לרבות תלותה של משפחתו בו כמפרנס יחיד.

תמצית נימוקי המערער בע"פ 998/13

9.        המערער 2 - באמצעות בא כוחו, עו"ד טל ענר - טוען כי העונש אשר הושת עליו חורג במידה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת, בהסתמכו על האסמכתאות אליהן הפנה המערער 1, ומצטרף להשגותיו של המערער 1 על קביעותיו של בית המשפט בדבר חומרת מעשי החבורה ובדבר המשקל שהעניק לנסיבות המקרה. עוד טוען המערער 2 בהקשר זה כי בית המשפט לא נימק כנדרש את מתחם הענישה אותו קבע בעניינו. כמו כן טוען המערער 2 כי שגה בית המשפט בעת שהטיל עליו את העונש המקסימאלי במסגרת מתחם הענישה האמור, שכן היה על בית המשפט להעניק משקל ראוי לגילו הצעיר, לסיכויי שיקומו ולעובדה כי הוא מצוי בהליך טיפולי בבית הכלא ולפרק הזמן הארוך שחלף ממועד ביצוע המעשים ונבע, לדבריו, ממחדל חקירה מצד המשטרה אשר התקשתה לאתרו אף שכל העת שהה בביתו וניהל חייו כרגיל.

תמצית נימוקי המשיבה

10.      המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן-ארויה - טוענת כי אין מקום להתערב בעונשים אשר הושתו על המערערים, במסגרתם קבע בית המשפט מתחמי ענישה הנמוכים מאלו אותם ראתה המשיבה כראויים. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אין להקיש לענייננו מפסקי הדין של בית משפט זה עליהם הצביעו המערערים, שכן נסיבותיהם של פסקי הדין דנן שונות בתכלית, מה גם שבמקרה זה מתקיימות נסיבות מחמירות אשר לא נתקיימו במקרים עליהם סומכים המערערים ידיהם. בתוך כך עומדת המשיבה על עברם הפלילי של המערערים - אשר לכל אחד מהם שתי הרשעות קודמות במספר עבירות, וביניהן עבירות אלימות ועבירות רכוש, כאשר המערער 1 אף הורשע בעבר בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק - על העובדה כי המערערים הגיעו לדירה במטרה לפגוע במתלונן ולאחר תכנון מוקדם ועל כך שהמערערים וחבריהם תקפו את המתלונן והכו אותו לעיני ילדיו ואף דחפו את אחד מילדיו כאשר המערער 1 דחף את אחד מילדיו האחרים ואף איים עליו. בנסיבות אלה, לטענת המשיבה, אף נהיר כי לילדיו של המתלונן נגרמו נזקים נפשיים.

11.      לצד זאת, דוחה המשיבה את הטענה למחדל חקירה מצידה ביחס למשך הזמן שחלף עד למועד הגשת כתב האישום ומסבירה כי הדבר נבע מקושי באיתורו של המערער 2. עוד מדגישה המשיבה כי בניגוד לטענות המערערים, עניינו של שותף נוסף לתקיפת המתלונן, שרון, תלוי ועומד וכי כנגד שותף אחר אשר עוכב לחקירה הוחלט, בהיעדר ראיות מספיקות, שלא להגיש כתב אישום. עוד נטען, כי העובדה שהשותף החמישי לתקיפה לא זוהה מעידה על חוסר שיתוף הפעולה של המערערים עם רשויות האכיפה ומכאן שהדבר צריך לשמש נסיבה לחומרה, ובוודאי שלא נסיבה מקלה כטענת המערערים.

דיון והכרעה